פסק-דין בתיק בר"ם 173/03

השופט א' ריבלין:

הרקע לערעור

1.        שאלת פרשנותו של סעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל או החוק), הדן בהליכי שחרור בערובה ממשמורת של שוהים שלא כדין, היא העומדת לדיון בפנינו.

           המשיב הוא אזרח ירדני, ששהה בישראל ללא אשרה בת תוקף: הוא נכנס ביום 11.4.1998 מירדן לרצועת עזה, בהיתר כניסה לתקופה מוגבלת, עבר שלא כדין מרצועת עזה לישראל, שהה ועבד בישראל שלא כדין במשך מספר שנים, עד שנעצר ביום 21.7.2002.

           ממועד מעצרו, הוחזק המשיב במשמורת לצורך הרחקתו מישראל מכוח חוק הכניסה לישראל. הרחקתו של המשיב לירדן, מדינת אזרחותו, נמנעה במשך חודשים רבים, מאחר שלמשיב לא היה דרכון ירדני בר תוקף ומאחר שהשלטונות הירדניים סירבו מצידם לאפשר את כניסתו לירדן.

2.        המשיב הובא, יחד עם שלושה עצורים נוספים, בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין). ביום 28.11.2002 החליט בית הדין לדחות את בקשת העצורים להשתחרר מהמשמורת בה הם מוחזקים, בקובעו כך:

"יש לנהוג במידתיות ככל שמדובר בנטילת חירותם של אנשים. אולם במקרה שלפני מדובר במאבק המתנהל הרבה מעבר ליכולות ולסמכויות המצומצמות שלי. קונסול ירדן - בשם מדינתו - מנהל מאבק עיקש שלא לאפשר לנתינים ירדניים להיכנס את תחום מדינתו. מאבק זה הינו חלק ממאבק רחב יותר - לכפות על מדינת ישראל להשאיר בתחומה ובתחומי השטחים אזרחים אשר להם זיקה לרשות הפלסטינאית. מדינת ישראל, מצידה, מבקשת להרחיק את המוחזקים לירדן, בהתאם לכללי הרחקה בינלאומיים. המדינה אף עשתה ועושה מאמצים כבירים על מנת לגרום לירדן לפתוח את שעריה למוחזקים ולשכמותם....

בענייננו נוכחנו כי קונסול ירדן אינו מעוניין להנפיק למוחזקים דרכונים ברי תוקף או תעודות מעבר. גם אילו היו המוחזקים משתחררים בערבות - ספק בעיני אם היה הקונסול מנפיק להם מסמכים אלה מאותם טעמים ממש. בנסיבות אלה אינני סבורה כי המוחזקים יוכלו לצאת מן הארץ במועד שייקבע. סמכויות השחרור הנתונות לי והקבועות בחוק הכניסה לישראל... מתייחסות אך ורק למקרים בהם השתכנעתי אני כי המוחזקים אכן יצאו מן הארץ, לא כן במקרה דנן.

לאור האמור הנני דוחה הבקשה ומאשרת את הצו למשמורת ללא שינויים. הנני מורה לכל הנוגעים בדבר לעשות כל שלאל ידם על מנת לזרז הרחקת המוחזקים לירדן" (הדגשה במקור).

החלטת בית המשפט המחוזי

3.        המשיב (יחד עם שלושת העצורים האחרים, אשר הורחקו בינתיים לירדן) ערער על ההחלטה בערעור מנהלי לבית המשפט קמא. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל) קיבל את הערעור, והורה למערערת לשחרר את המשיב בתנאים מהמשמורת בה הוחזק.

           בית המשפט קמא דן בפרשנותו של סעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל. סעיף זה קובע כי:

"(א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות סעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה:

(1)  השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו;

(2)  השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע;

(3)  השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטאריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת יוותר קטין בלא השגחה;

(4)  הוא שוהה במשמורת יותר מששים ימים ברציפות."

           סעיף קטן (ב) ממשיך וקובע, כי על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה:

"(1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל;